''זמן תגובה'' מול ''זמן חינוך''-או: איך יישבתי (לעצמי) את המחלוקת בין גישת אדלר לתקשורת מקרבת

מכירים את הסיטואציה הזאת שהילד בטנטרום כי לחצתם בטעות על הכפתור של המעלית/ כי הודעתם שצריך לחזור הביתה מהגינה/ כי אח שלו פירק לו צעצוע /כי... יו ניים איט? בטח שאתם מכירים. ואתם מכירים את זה שאתם כבר מצליחים להתגבר על הדחף לצעוק עליו ''יאלללה, באמש'ך מה יש'ך אתה?!" ואפילו מצליחים לומר לו איזה משפט שפעם שמעתם באיזו תכנית או הרצאה על הורות וזה משהו בסגנון: ''אני רואה שאתה ממש כועס עכשיו, מה קרה?'' או בוא מאמי, איך אני יכולה לעזור לך להרגע? רוצה חיבוק? אבל הקסם פשוט לא קורה.. הוא לא נרגע, הוא רק ממשיך לצעוק , להשתולל, אולי לקלל, אולי אפילו להרביץ. זה בגלל שעכשיו אנחנו ב''זמן תגובה''. הראש של הילד שלנו, שברגיל הוא ראש חושב, שואל, ממציא (וגורם לנו לתהות לרגע אם הוא ירש את זה מאיתנו..). ברגע זה הוא כולו אמיגדלה. אותו חלק קדמוני במוח שאחראי לתגובת fight or flight ההישרדותית, פתאום יוצא לו ה''ניארדנטל'', במקרה הטוב, הטי-רקס, במקרה הפחות טוב. וזה הזמן להגיב. לשים גבול. לעצור את השתוללות. אם באמצעות אמירה אסרטיבית קצרה של ''אני לא מרשה!" עזיבה מהירה איתו של זירת האירוע, הפרדה וכניסה לחדר (עם ילדים קטנים כדאי להכנס איתם), או חיבוק דוב (לקחת בחשבון שיש ילדים שמגיבים לזה פחות טוב). דיבורים, מכילים וראציונליים ככל שיהיו, הרבה מאד פעמים פשוט לא עובדים כאן, כי המוח המוצף כלל לא פנוי לחשיבה הגיונית מילולית (בין האמיגדלה והקורטקס עברו כמה מליוני שנים של התפתחות...) מה גם, שאנחנו לא רוצים ברוב המקרים להפוך את ההתנהגות הבלתי רצויה לסיטואציה של דיון, עיסוק ותשומת לב יתרה. לרוב זה גם יעורר אותנו לצעקות, האשמות, אמירות שתוך דקה נתחרט עליהן, וכניסה למאבקי כח שבסוף יכולים לחרב את היחסים. אז מתי כן מדברים? ב''זמן חינוך''. אחרי שהסערה שכחה, אבל באמת. ומרגישים שיש עם מי לדבר, זה הרגע לשלוף את קלפי התקשורת המקרבת. לדבר על הרגשות שעלו שם, להבין מאיזה צורך שלא נענה הם נבעו, ולחשוב ביחד איך אפשר לעשות אחרת לפעם הבאה. למצוא את השיטה שעובדת לכם לויסות רגשי זה קווסט בפני עצמו, אבל שווה ממש להשקיע בו, כי בהדרגה נצליח להפחית את עוצמת ומשך הטנטרום גם בזמן אמת, והילד יתחיל להגיב פחות רפטילי ויותר סאפיינסי.