על אורז, סלק ומודל אפר"ת

האם שמעתם פעם על מודל אפר''ת? זהו מודל מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית שמבוסס על רעיון פשוט אך מעצבן: לא האירועים עצמם הם שגורמים לנו לסבל, אלא האופן שבו אנחנו מפרשים אותם. כן, למרבה הצער, אי אפשר להאשים תמיד את היקום… אירוע מתרחש > עולה מחשבה > בעקבותיה מגיעים רגש והתנהגות. את המציאות אנחנו לא יכולים לשנות (איפה שרביט הקסמים?), הרגש לרוב צץ מעצמו… נשאר לנו אפוא דבר אחד לעבוד עליו: המחשבה. נמחיש זאת בסיטואציה מהחיים עצמם: בזמן הארוחה, הבת שלי , אנרג'ייזר כהרגלה , שופכת קערת אורז שמתפזרת על כל הרצפה. אפשר לנתח את זה בעזרת טבלה בת חמש עמודות: א- אירוע: תיאור אובייקטיבי ועובדתי, כמו ערך במילון, “במהלך הארוחה, הבת שלי קמה. צלחת האורז שלה נפלה על הרצפה והאורז התפזר.” פ- פרשנות/מחשבה: היא מגושמת, היא אף פעם לא מקשיבה, לא אכפת לה מכל המאמצים שלי לשמור על הבית נקי. ר- רגש: מתעוררים בי תסכול וכעס. ת- תגובה התנהגותית: אני מרימה את הקול : ''כמה פעמים צריך להגיד לך לשבת ליד השולחן? ממש לא אכפת לך שאני כל היום מנקה אחריך!” ברור שבשיא הבלגן לא שולפים טבלה (חבל). לכן עושים את התרגיל בדיעבד, כשהרוגע חוזר והרצפה כבר נקייה, אז גם ממלאים את העמודה החמישית: פרשנות חלופית, חומלת יותר: ''..היא לא עשתה את זה בכוונה. היא פשוט עם קוצים בטוסיק. לשבת במקום זה ספורט אתגרי בשבילה. זה ממש לא נבע מחוסר כבוד..'' ואז... הפתעה: הרגש משתנה… וגם התגובה. ככל שמתרגלים את התרגיל הזה כמה פעמים, בשקט, “אופליין”, מצליחים בהדרגה לעשות אותו גם בלייב, באמצע הסיטואציה, בתוך הראש. וכשהתגובות שלנו מאוזנות יותר, גם המעגל שנוצר אצל הצד השני (הילד) נעשה מתון יותר. אנחנו חווים פחות כעס, פחות אשמה, ויותר תחושת שליטה. אז בסופו של דבר… כן, יש לנו שרביט קסמים. נ.ב- רק כדי לודא שאני לא מחלידה בתרגול, היקום זימן לי אתמול אחרי כתיבת הפוסט, את אותו סיפור בדיוק רק במקום אורז על הרצפה, עם מיץ סלק בתוך המקרר. זו היתה הזדמנות להעשיר את העמודה החמישית עם פרשנות חומלת נוספת- גם המקרר זכה סוף סוף לניקוי יסודי.