רגעים של כעס

השבוע חוגגים את כריסמס. הבנות רצו להכין קישוטים לעץ. ארגנתי להן את כל החומרים (כולל גואש- שנואי) והתמקמתי לי בניחותא על הספה, מצפה לחצי שעה של שקט לפחות. אחרי 10 דק' בערך הן כנראה מיצו והתחילו לעבור לדברים אחרים. על השולחן נשאר גיבוב של עיתונים מלוכלכים בגואש, כוסות של מים מלוכלכים בגואש, וארבע צורות מקרטון גם כן מלוכלכות בגואש (aka: "הקישוטים''). אני: ''בנות, לפני שאתן עוברות למשהו אחר סדרו בבקשה את השולחן'' הן: ... אני (מניחה שאני צריכה לתת הוראות מדויקות יותר): ''שימו את הכוסות בכיור, את הקישוטים תשאירו לייבוש, ואת העיתונים לפח''. הן: (עדיין) ...... אני (לוקחת בחשבון שנתתי פה רצף הוראות מורכב, מפשטת): ''זואי- שימי את הכוסות בכיור, גאיה- זרקי את העיתונים לפח''. ואז הגדולה: "אמא, אם כל כך חשוב לך שיהיה פה מסודר למה את לא מסדרת בעצמך?" כמובן שבשלב הזה כבר התחילה לעלות לי הג'ננה אבל אני מדריכת הורים כאמור, המעמד מחייב, שמרתי על איפוק והסברתי: ''כי חשוב לי הסדר והנקיון, ובכל זאת ארגנתי לכן את כל מה שצריך כי אתן רציתן להכין קישוטים. עכשיו אני מצפה מכן לאסוף, כי אין שום סיבה שאני אעשה במקומכן משהו שאתן יכולות לעשות בעצמכן'' הן הסתכלו עליי והמשיכו בשלהן. באותו רגע הכעס כבר הציף אותי לגמרי, קמתי מהספה בעצבים, הנחתתי את הכוסות בכיור (מזל שהן וינטאג' -לא נשברו) אספתי בהינף יד את כל מה שהיה על השולחן לגוש אחד (כולל מכחולים, צבעים ו''קישוטים''), הישר לתוך הפח וסגרתי את המכסה ברעש וצילצולים. הן פרצו בבכי ותחנונים ''לא לא לא....'' ואני צרחתי מלוא הגרון: ''מישהי עוד רוצה להכין פה קישוטים?!?!" השקט רעם בכל הבית. בו ברגע יצאה לי הפולנייה המתלוננת ספק לעצמה ספק לאחרים: ''פעם, פעמיים, שלוש פעמים אני מבקשת, אני רוצה לראות שעוד פעם אני אצטרך להתחנן ככה'' ועוד בלה בלה בלה בפולנית מצוייה. בשלב הזה בעלי (העז) ללחוש לי ''עכשיו את כבר חופרת''. ומפני שהוא צדק, ומפני שלא רציתי להרוס את השואו המרשים שלי ממקודם עם דברת מיותרת, פשוט הודעתי ''שעכשיו אני הולכת להתקלח ולא להפריע לי.." כעבור כמה דקות כבר הושחל לו מכתב התנצלות עם ציורים של לב שבור דרך חריץ דלת המקלחת ומאז ועד עכשיו (כבר עברו כמה ימים) לא נאלצתי לבקש משהו יותר מפעם אחת, מקסימום פעם אחת+ תזכורת לגבי מה עלה בגורלם של הקישוטים... לסיכום: האם אני גאה בעצמי שהתפרצתי? לא. כעס זה בהחלט משהו שאני מנסה לנטרל ככל יכולתי מהיחסים עם הבנות, ולהחליף אותו בהבנה של הצרכים שלי, ולתקשר אותם בצורה נכונה. האם הייתה דרך אחרת להשיג את מה שרציתי? כנראה שכן. בדרך כלל מעדיפה להתריע על התוצאה לפני מעשה. זה מאפשר לילד להתכונן ולבחור במודע את התנהגותו. זה מה שמבדיל בין תוצאה (הגיונית) לעונש (שרירותי, לא צפוי). אבל האם אני מתחרטת או מרגישה אשמה על משהו בסיטואציה? ממש לא. קודם כל, אני בדרך כלל רגועה ומכילה ואם כבר התעצבנתי ככה, לפחות היה לזה אפקט משמעותי והבנה שנחצה כאן גבול. דבר שני, נזכרתי בדבריה החכמים של Neta Lehner , ''הילדים שלכן צריכים אתכן אותנטיות''. לא אמא פלקט. אמא עם רגשות. אז הנה לכן, הכעס שלי ואני במלוא הדרינו. דבר שלישי, מה שאני משתדלת שלא לדלג עליו בסיטואציות קיצוניות זה שיחה שלאחר מעשה, ברגוע. אז בערב, שאלתי את הגדולה שלי אם היא חושבת שהייתי יכולה להשיג מהן שיתוף פעולה בסיטואציה הזו בדרך אחרת חוץ מלעשות מה שעשיתי. היא חשבה כמה שניות, ואכן ענתה שהשאלה שלי משעממת ושאקריא לה סיפור... איזה סיטואציות מכעיסות אתכם? איך נראה הכעס שלכם? משרת אתכם או לא?